יואב שריקר ז״ל, בן 22 בנופלו, בנם של שמואל ונינה ואח לניב ואיתי. נולד ב־15.12.2003 וגדל בפתח תקווה.

יואב היה לוחם ביחידת יהל״ם, ספורטאי, אדם של מטרות גדולות ובעיקר אדם שלא הפסיק לחפש איך להתקדם, ללמוד ולהשאיר אחריו משהו טוב. הוא היה שאפתן, סקרן ובעל משמעת עצמית יוצאת דופן, כזה שתמיד הציב לעצמו מטרות ופעל בנחישות כדי להגיע אליהן.

ב־7 באוקטובר יואב וחבריו ליחידה הוקפצו ללחימה, תחילה בנחל עוז ובהמשך ברצועת עזה. זמן קצר לאחר שסיים את מסלול ההכשרה שלו, חייו השתנו שוב, כשהתגלה אצלו סרטן ראש־צוואר אגרסיבי. גם מול הבשורה הקשה הזו, יואב לא נתן למחלה להגדיר אותו. הוא בחר להמשיך לחיות, לפעול ולהציב לעצמו מטרות חדשות.

ביום שבו סיים שישה שבועות של טיפולי הקרנות, הוא יצא לריצה של 60 קילומטרים. בהמשך שבר שני שיאי ישראל בריצות עם משקל, ביניהם חצי מרתון עם 35 ק״ג על גבו, והשלים גם מרתון עם משקל כבד של 32 ק״ג. הוא היה בנבחרת ישראל באליפות העולם בשחייה במי קרח, המשיך לאתגר את עצמו פיזית ומנטלית, ובעיקר ניסה להפיק משמעות מכל רגע.

אבל יואב לא רצה רק להתמודד בעצמו – הוא רצה להשאיר משהו שיעזור לאחרים. במהלך המחלה הוא ריכז ידע ותובנות שאסף, מתוך רצון שאנשים שיתמודדו בעתיד עם המחלה יוכלו לקבל מידע וכלים שיעזרו להם. הוא אף שיתף פעולה עם חוקרים מאוניברסיטת הונג קונג במחקר שעסק בגילוי מוקדם של סרטן בחלל הפה.

לצד כל אלה, הוא התנדב בצופים ועבד עם בני נוער, והמשיך להיות עבור הסובבים אותו מקור להשראה, נחישות ועשייה.

אחד המשפטים שמזוהים איתו במיוחד הוא: ״מה שאני רוצה זה להשאיר משהו.״ ובאמת, זה בדיוק מה שהוא עשה.

יואב נפטר ביולי 2026, כשהוא בן 22 בלבד, אך השאיר אחריו הרבה מעבר לזיכרונות. הוא השאיר דרך, ערכים, ידע, השראה ואינספור אנשים שנגע בהם. אדם שבמקום לשאול למה זה קרה לו, בחר שוב ושוב לשאול מה עושים עכשיו, איך ממשיכים ואיך אפשר להפוך את העולם למקום טוב יותר.